בעוד שבוע וחצי זה קורה-

אני טסה לחופשה של 5 ימים בברלין.

על פניו, אחלה של דבר..

לקחת ” פסק -זמן” מהחיים המטורפים והמוטרפים שלי,

מי, אם לא אני, זקוקה כל-כך להפוגה.

אני יודעת שאני צריכה את זה, ממש כמו אויר לנשימה,

אני גם יודעת כבר להגיד לעצמי שאין ראויה ממני לחופשה

אמיתית, שתאפשר לי לשכוח ולהתנתק מהכל,

אבל אני גם יודעת-

שאין סיכוי בעולם שזה ייקרה!!

לפני חמש שנים, שזוהר כבר היה חולה במחלת ה-ALS,

ואני הייתי בהריון עם גלעד,

נסענו, לחופשה באגמים באיטליה.

זו היתה הנסיעה הקשה ביותר שחוויתי בכל ימי חיי,

ולא, לא בגלל הפאן הפיזי, אלא בגלל הפאן הנפשי.

למעשה, בנסיעה הזו “נפל לי האסימון”,

שלא משנה לאן ארחיק ולא משנה מה אעשה-

מחלת ה-ALS של זוהר, תיהיה איתי תמיד, בכל מקום.

גם אם זוהר לא יהיה איתי פיזית,

היא תיהיה שם נוכחת, מתזכרת וצורבת.

החלום להתנתק ולשכוח מהכל-

פשוט לא יכול להתממש!!!!

יש לי חברה טובה ושותפה למסע,

שאומרת שלפעמים צריך את החופש,

רק בשביל לא לראות את המחלה, כל הזמן מול העיינים.

הרי במחשבות היא נמצאת תמיד (נשבעת לכם שבכל שנייה של היום והלילה חושבת ALS)

ועם הבחירה בחופשה בלעדיו, גם מתעצמים רגשי האשם,

אבל הניתוק, אפלו אם הוא רק פיזי,

לפעמים בכל זאת מאוורר.

בתחילת דרכי כמטופלת, אצל אחת מהמטפלות הרבות שחוויתי

(כן יש לי היסטוריה ארוכה בתחום, אבל זה אולי ידובר בפוסט אחר),

נאמר לי משפט חכם מאוד:

אי אפשר להגיד לילדים שממשיכים בחיים,

ולא להראות להם בעצמי כיצד אני ממשיכה לחיות.

(כידוע, המודלינג בהורות ובחינוך הוא אולי האלמנט המכריע והמרכזי ביותר) ,

ועל-כן, במיוחד בהתמודדות מורכבת כשלנו,

אני לא יכולה לדבר משהו, ולעשות משהו אחר.

אז אני כידוע,  החלטתי שאני חיה.

אני חיה עם לב שבור וכאב  עצום (שלפעמים מתבטא  ממש  בכאב פיזי),

אבל אני חיה.

ואיך זה קשור לברלין?

אני לא רק חיה פיזית , אלא גם משתדלת להחיות את הנשמה שלי– לבלות ולראות מקומות חדשים.

בתור חובבת טיולים, בעבר, בארץ ובעולם,

אין ספק שמשהו “מת בי” מאותו הרגע שזוהר כבר אינו שותף איתי לחוויות אלו.

אני לא מסוגלת, לחזור אל אותם המקומות בהם הייתי איתו בעבר,

אני גם משתדלת להמעיט בנסיעות, כיוון שהפרידה ממנו לימים רבים,

קשה לי עד מאוד.

אך עם הכל, אני עושה זאת, במינון שמתאים לי, שמתאים גם לזוהר.

אני מודה בכל יום, על כך שזכיתי בחברות טובות ואוהבות

שנמצאות איתי ביום יום וגם יוצאות איתי למסעות האלו.

מודה על כך שהן יודעות להכיל את השמחה, הכאב,

את האושר, הצחוק והעצב ביחד!

עוד שבוע וחצי אני נוסעת לברלין הקרה,

מקווה שאצליח ולו במעט, להנות, לראות עולם,

לחמם את ליבי, בקניות, אוכל וחיים טובים, עם חברה טובה!!

***********************************************************

אהבתם את הפוסט? חשבת או רציתם לשתף??

אשמח מאוד לשמוע ממכם.

חורף נעים רותם

 

תגובות פייסבוק

תגובות