בלוג

1.ההרצאה הראשונה שלי היתה בסלון בראשון לציון לפני 4 שנים, בפני קהל נשים שהזמין אותי. באתי עם החברה הכי טובה שלי, לא היתה לי מצגת,

פעם בשנה אנחנו נוסעים לנופש משפחתי. זאת אומרת, פעם בשנה אנחנו אורזים את כל הבית, אבל ממש את כולו, ויוצאים למבצע צבאי. אני מאמינה גדולה,

מסיימת חצי שנה של מפגשים איתכם, חצי שנה מאז שהחלטתי שאני קופצת למים ונפגשת איתכם, איתי ועם המחלה, פנים אל פנים. מסיימת ממש בימים אלו

שעת ערב מוצאי שבת אמצע אוגוסט, בגן השעשועים במושב שלנו, אחרוני הילדים והוריהם מתחילים להתפזר לבתיהם, אוירה של חופש וקיץ באויר, מחדדת אצלי מחשבות וכאב.

וחשבתי עליך, איך זה לשתוק? לצפות בעולם, להתבונן?? לראות את כל הדקויות ללא יכולת להגיב. וחשבתי עליך, איך זה לשתוק? לשמוע שיחות הרות גורל, נושאים הבוערים בדמך, ולא להיות מסוגל לדבר. וחשבתי עליך, איך זה לשתוק? לראות את ילדיך מספרים חוויות,  גדלים למולך, כמהים לתגובה והיא איננה. וחשבתי עליך, איך זה לשתוק? הרי אנחנו יצורים אנושיים שזקוקים לתקשורת, שזקוקים להדהוד. שלא יכולים ללא מילים וקול. וחשבתי עליך,  וחשבתי על העולם האכזר שלנו, וחשבתי איך אפשר לשאת בגוף שלך,  בגוף שלי,  בגוף של ילדנו, כל כך הרבה כאב, כל כך הרבה בדידות. וחשבתי על האדם שמדבר ללא משים, שמוציא מילים מפיו, כאילו זה ברור מאליו. חשבתי, על היכולת שלי להודות ולכאוב בו זמנית,

עד שחלית לא ידעתי שיש לי יכולת כתיבה והבעה טובה. עד שחלית, לא ידעתי שקיימת בי יצירתיות כמו מעיין נובע. עד שחלית, לא ידעתי שאוכל

פעם, שהייתי קטנה היה בקבוץ מושג שנקרא “נופש גלגלים”. בחודשים יולי אוגוסט על לוח המודעות בחדר האוכל, היתה נתלת טבלה, וכל משפחה היתה נרשמת, למספר

לפעמים, נראה לי שכבר יודעים עלי הכל, אני חושפת ומדברת על השמחות והמכאובים שלי, משתפת אתכם בחויות היומיום ובשגרת חיי. לפעמים, המציאות הירטואלית מעט מבלבלת,