ברוח התקופה וימי הזכרון, אשר מדכדכים אותי ומעלים בי דמעות וכאב של ממש,
מצאתי את עצמי חושבת רבות על זכרון ושיכחה-
על הרצון לאחוז בזיכרון בכל דרך, אל מול הזמן, שבאכזריות,
מטשטש את העבר שהיה עד לא מכבר, כל כך ברור ומחודד.
לא, זה לא יהיה פוסט פילוסופי, אבל בהחלט באמצעות הכתיבה אני שואלת או יותר נכון תוהה,
מהו הזיכרון- או יותר נכון, מהי השיכחה
הפרטית שלי, שלנו.
השיכחה והגעגוע, כנושא, הם עניין מורכב עבורי, זאת אומרת להודות בנוכחותם בתוך חיי,
ואני אסביר-
זוהר עוד אתנו, חי ונמצא, אבל בשל המחלה, הוא לא אותו זוהר,
זאת אומרת … אתם מבינים, נכון?
הוא אותו דבר בדיוק, אבל גם כל-כך שונה…
אחד הדברים אשר קשים לי במיוחד, זה העובדה שאני מתגעגעת אליו כל-כך, בעוד שהוא למעשה, כאן.
אם להיות כנה, מצב זה מציף אותי, ברגשות-אשם, על כך שאני ״מעיזה״ להתאבל על משהו שעוד קיים.
להתאבל על זוהר שהיה לי ואיננו, על זוהר שעוד ממש יושב פה לצידי, כבול בכבלי ה-ALS.
לא מעט פעמים, אני מנסה לאמץ את מוחי ולהיזכר בזוהר של לפני המחלה:
בצורת הליכתו, בטון הדיבור שלו, במגע ידו, בליטוף אצבעותיו,
אני מאמצת כל תא רענן, אפילו מדמיינת רגעים ספיציפיים, אבל לא תמיד מצליחה.
בהתחלה, זה נורא הלחיץ אותי, איך כל-כך מהר זכרוני מחק את הטוב שהיה לי, את רגעי החסד והבריאות?
אבל בהמשך מצאתי לכך תשובה שמרגיעה אותי (אגב,היא מרגיעה, גם אם היא לא בהכרח נכונה),
והתשובה מקורה בצורך שלי לשרוד את היומיום- להתמקד ב”כאן ובעכשיו״.
לעניות דעתי, באיזשהו אופן, כנראה לא במודע,
הפעלתי מנגנון שכחה על התקופה הבריאה של זוהר בכדי שאוכל להתמודד עם ההווה בצורה טובה ואפשרית.
זאת אומרת השכחה, למעשה מגנה עלי.
אם לא כך היה הדבר, הרי שבכל צעד ושעל שהייתי פוסעת, הייתי נזכרת במה שהיה לי ואבד,
במה שהיה לי, עד לא מכבר, אבל איננו עוד!!
החיים לצד מועקה וכאב כה גדול, יכלו להיות קשים וכואבים,
עד כדי כך שהייתי מתרסקת, מבלי להיות מסוגלת לאסוף את השברים.
זה כמובן לא ממש מדוייק, ובתיאוריה שיצרתי (כמו בכל תיאוריה טובה) יש גם מעט סדקים,
אשר באים לידי ביטוי בעיקר בלילות, בעיקר בחלומות.
או אז בלילות, זוהר בריא, או לפחות מתפקד, מדבר אלי ונוכח ממש כמו פעם,
וכאב הלב בבוקר שאחרי- יכול לדקור ולהימשך אפילו מספר ימים.
ממשיכה עוד לחשוב, כל הזמן רק חושבת…
על האובדן ועל מה שעוד קיים, על הפחד מהאובדן, ועל הרצון הכל-כך גדול לאחוז במה שיש.
במחלה הארורה הזו, בעיקר בשלבים המתקדמים שלה,
המוות אורב לנו, לא פעם.
הוא נוכח וקיים למרות שהוא מתעתע.
ההזוי שבעניין, שלמרות שכביכול אני אמורה להיות מוכנה אל הסוף,אל האובדן המוחלט,
אני רחוקה ממנו שנות אור.
אנשים בתמימותם, אומרים לי לא פעם,
״לפחות ניתן לכם זמן להיפרד״
אנשים בתמימותם, לא מבינים שאף פעם, אין מספיק זמן להתכונן ולהיפרד.
אני יודעת, יהיו כאלו שיגידו שעצם כך שאני כותבת את השורות האלו, זה אומר שאני כבר קצת מוכנה,
אבל למעשה יש פער גדול בין היכולת לחשוב רציונאלית, לבין הרגש והכאב להתמודד עם זה כשזה קורה.
במהלך חג הפסח עברנו אישפוז, שברגע אחד היה גם מדאיג ומלחיץ.
אני יכולה לומר לכם בוודאות אני עוד לא מוכנה להיפרד,
אני גם אף פעם, כנראה, לא אהיה מוכנה!!
מה חשבתם או הרגשתם? חשוב לי לשמוע אתכם, חשוב לי עד מאוד!!
רוצים לשמוע עוד??
99% בחירה ההרצאות, 052-8108396.
רוצים לקבל עדכונים על פוסטים חדשים?
