פעם, שהייתי קטנה היה בקבוץ מושג שנקרא “נופש גלגלים”.
בחודשים יולי אוגוסט על לוח המודעות בחדר האוכל, היתה נתלת טבלה,
וכל משפחה היתה נרשמת, למספר ימים, בכדי לקבל רכב (שהיה אז מצרך נדיר) איתו תוכל לנסוע ברחבי הארץ.
מאז שילדינו הפכו להיות דמויות שעומדות על דעתן, או לפחות כאלו עם רצונות שנשמעים בקול,
הם מבקשים בכל חורף שניסע לחרמון.
כאמא, לילדים שחיים במציאות מורכבת, אני חשה, לא פעם, רגשות אשם על כך שאנחנו לא משפחה ככל המשפחות.
משפחה שמתארגנת באופן ספונטני, יוצאת לטיול בלי הרבה הכנות,
משפחה שנוסעת ביום שלמחרת השלג, אל ההרים הלבנים, למספר שעות קלילות.
שנת 1985, אמא שלי עובדת בתיכון בקבוץ.
במסגרת תוכנית לימודים אשר נקראת ״נושא משותף״, מתקיימת נסיעה לרמת הגולן ולחרמון.
יום גשום וסגריר, סביב, הכל ערפילים, 4 אוטובוסים מעפילים אל ההר הלבן.
הקור חודר לעצמות, ופרט לשוקו החם,
נצרבת בגופי חוויה רטובה, קרה, שאני מבקשת לא לחוות בשנית.
והחורף מתחיל, ולמרות התחזית השחונה, הגשם יורד, ואיתו גם השלג,
ואני יודעת, שהשנה אקיים הבטחה, שזו השנה שנגיע לחרמון.
והראש מתחיל לרקום תוכניות, איך אני מנווטת את כל הסירה המורכבת של חיי. זוהר בוודאות יהיה חלק מהאירוע,
הרי, אני לא אצליח לנסוע לחרמון לבד, הלוך-חזור ביום אחד.
האופציה המתגבשת, ״נופש גלגלים״- חורפי למשך שלושה ימים, הפעם הצוות המלווה יהיו הוריו של זוהר.
הארגון הקפדני מתחיל חודש וחצי לפני האירוע. הכל נתפר על בסיס ביקור בחרמון ביום השני.
נבחר לוקיישן- מלון גליליון. מלון כפרי חדש, מקסים ביופיו ובשירות שנותן לאורחיו.
אני בונה סדר יום מפורט, בודקת נגישות בכל אתר ואתר..
מתקשרת מספר פעמים, נכנסת לאתרים באינטרנט, אוספת כל מידע, בכדי למנוע עגמת נפש ובזבוז זמן.
אני למודת ניסיון, במצב שלנו, אי-אפשר להשאיר משהו ליד הדמיון, או למילים הכתובות במחשב.
לצערי, למדינת ישראל יש עוד הרבה מה ללמוד על נגישות, ואדיבות אל הנכים.
והיום הגדול מתקרב, זוהר מאשר כי רוצה להיות שותף במסע.
הילדים מתרגשים באופן שלא יתואר.
יובל אורזת מזוודות כבר שבוע מראש, בתוכם ציוד שבוודאי לא תיגע בו.
העיניים של שלושתם נוצצות משמחה, ואני מרגישה שרק זה, שווה הכל.
והמחשבות נודדות, בדמיוני, שרק נישאנו, ראיתי איך ניהיה משפחה מאושרת, רגילה ממש,
עייפה ועובדת כל השבוע, מגיעה אל הסופ”ש, ומתוך האנרצייה, מטיילת, מארחת, מתארחת.
ידעתי, בלב שלם, שנוכל לחיים ולשגרה, שלמרות היום-יום השוחק, תישאר בנינו אהבה אמיתית, חברות גדולה.
התחזית מדברת על ימים קרים, אולי הקרים ביותר לחורף הזה,
אפילו גשם ביום הראשון, אבל אותנו כלום לא ישבור, אנחנו נעשה כל שביכולתנו להנות.
הבית נארז, כמעט כולו, 3 ילדים, 6 מבוגרים,
בהתבוננות מהצד, לא הייתי מאמינה שאלו הם חיי.
ויצאנו אל הדרך…
3 ימים רצופי חוויות, הרבה טבע, קור גדול, מלון מקסים, נגיש, עם חדרים אל הנוף והשלג,
2 נחלים (עיון והחצבאני), זרימות לרוב, אגמון, ציפורים, הר מושלג (מאכזב משהו)
והמון ביחד- רגעים שמחים, רגעים קשים, משברים שבדרך, דמעות, חיוכים
וחוויה משפחתית אחת גדולה, תרתי משמע.
ששבנו הביתה, חברים שאלו אותי איך היה?
זה מצחיק, אבל היה קשה לי לומר בספונטניות: מעולה, מצויין, או כל הגדרה דומה.
התשובה שלי היתה: “אני צריכה כמה ימים לעבד נתונים ואז אוכל לענות”.
כן, כך אני, מעקלת את המתרחש לאט…
בשנים האחרונות, החיים לימדו אותי שאין רע או טוב, שחור או לבן, שמח או עצוב.
יש מגוון , ממש כמו הקשת הצבעונית שיוצאת מתוך העננים האפורים,
בתוך כל הקושי- קיימת גם המון שמחה, המון אהבה ומשפחתיות.
ואם הגעתם עד לכאן, אשמח ועוד יותר מזה, לדעת מה חשבתם,
ומה הרגשתם.
אתם כבר יודעים…. אתם הכוח שלי.
שלכם, רותם.
ואגב, אם תרצו לקבל עדכונים,
אשמח שתצטרפו לרשימת הדיוור
