הוא פה ממש לצידי,

אני יכולה לראות אותו, להרגיש אותו, את חום גופו.

הוא נוכח נפקד.

הוא איתי, מרגיש, חושב, יש לו דעה, יש לו בודאי מה לומר,

אבל הוא נפקד.

נפקד בגופו הבוגד.

ידעתי שנגיע לשם, זה הרי ההלם בבשורת המחלה,

ידעתי שזה ייכאב, אבל לא ידעתי עד כמה זה יהיה בלתי נסבל.

אני עושה כמיטב יכולתי ובכל זאת אכולת רגשי אשם.

מנסה לדבר, לשתף, לספר,

לזכור את הפרטנר שהיה לי, פעם, לא מזמן, ולהבין שהוא עוד כאן,

רק כלוא בגופו.

מנסה לדבר, לשתף, לספר ובכל פעם שמה לב איך המשפט מתקצר,

איך המילים מתמעטות- כי התגובה לא מגיעה,

ואני, שאוהבת כל-כך לדבר, אפילו אני מתייאשת

ואכולת רגשי אשם.

אני יודעת, אבל ממש לא, מנסה לדמיין ונבהלת, ממה שעובר בתוכו בראשו..

לפעמים, אני מתעוררת באמצע הלילה ושנתי נודדת-

אני נטרפת מהמחשבה שעכשיו מגרד לו בקצה האף והוא לא יכול לעשות דבר,

שעצוב לו, שקשה לו ואין לי דרך לדעת ולו אין דרך לשתף.

אני מחבקת, אני מראה אהבה, אבל מה זה אל מול ים הבדידות שלו,

ים הבדידות שלי.

היתה לנו זוגיות יפה, בחיי שאהבנו (אגב גם היום) והיינו חברים טובים,

ואני עדין מנסה לאחוז באותם שברירים של העבר,

כל-כך רוצה עוד מילה ממנו, עוד חיבוק, עוד עידוד או ביקורת

ורק העיינים האוהבות שלו נותרו כשהיו- מביטות ומוקירות.

במפגשים הדו-שבועיים, עם טלי המופלאה, מנגישת התקשורת, הוא מצליח לכתוב מספר מילים,

כמו: קר לי, מגרד בראש, מה שלומך או אפילו אוהב אותך.

ברגעים האלו, אני יודעת שרק קצה קצהו של המתחולל בגופו ובראשו הוא מצליח לכתוב,

וזה עצוב ומתסכל אותי בטירוף.

לעיתים, אני עושה חצי משמרת של בוקר בין השעות 6-9,

אילו שעות שלי ושלו לבד.

אלוהים, אפילו לבדנו, ממש רק אנחנו, זה כבר לא בנמצא.

השבוע, נכנסתי לחדרו והמטפל אמר שהוא מ-3 לפנות בוקר ער.

הבטתי בו והוא בי- הוא חייך, מן חיוך של הקלה, של כמה טוב שבאת.

ואני, אני התחלתי לגרד לו בכל הגוף, לפתוח חלונות ולאוורר, לשנות לו תנוחה ולחזור,

ורק לקוות ש”בים הלא נודע”, אני אולי מקלה, אולי נוגעת במה שמציק, מכאיב או מגרד…

ואחרי שסיימתי הכל, ניגשתי וליטפתי את פניו, ממש כמו אז,

רק אחרת , והדמעות ירדו מעייני, ממש כמו עכשיו.

***************************************

מה הרגשתם? מה חשבתם? זקוקה למילותיכם.

תגובות פייסבוק

תגובות