אחרי 12 ימי אשפוז, ימים ולילות שכללו רגעי דאגה, הפרת שגרה והיעדרויות ממושכות שלי, המבוגר הבטוח והיציב, מהבית.
אחרי 12 יום של רגעי דאגה, הפרת שגרה, בית מלא דמויות שונות, עבור הילדים.

קבלו כמה טיפים, והלוואי שלעולם לא תשתמשו בהם:

1) דברו על המצב. אל תשאירו מצב עמום. עמימות היא האויב הכי גדול. גם אם המצב עדיין לא ברור, דברו עליו. התאימו את המילים לגיל הילדים. ראו בהם שותפים, והביאו בחשבון שהם מרגישים הכול. אם לא תדברו, הם יסיקו מסקנות שונות ומשונות. בערב השני לאשפוז, כשמצבו של זוהר היה קשה מאוד, אספתי את הילדים לשיחה ובה שיתפתי אותם שאבא במצב קשה, שעושים הכול כדי לטפל בו, ואנחנו מקווים שהגוף שלו יהיה מספיק חזק. כל ילד הגיב באופן שונה לנאמר, ואפשרתי את השיח הזה.

2) תדאגו שבתמונה יהיו עוד דמויות מבוגרות שהילדים מכירים, סומכים עליהן ומסוגלים לשתף אותן במתרחש. זה אולי נשמע מוזר, אבל ילדים יימנעו, לא פעם, מלשתף אותנו – ההורים, הסבים או הדודים, כיוון שלא ירצו להכאיב לנו, לצער אותנו.
כאשר הבנתי שאנחנו לקראת אשפוזו של זוהר, שיתפתי את הצוות החינוכי (למרות חופשת הפסח) ואת הגורמים המטפלים בילדיי, שיהיו בתמונה. חשוב שלילדים תיהיה האפשרות לדבר, לשתף, להעלות פחדים עם דמות אובייקטיבית, לא מתוך המשפחה.

3) גם בתוך הכאוס צרו סדר יום – צרו עוגנים, שגרה, חזרתיות, תחושה שניתן לצפות למשהו, שיש קביעות גם בתוך התוהו ובוהו הרגשי.
אני למשל החלטתי שההשכמה בבוקר וההשכבות בלילה הן באחריותי. מובן שאפשר להחליט על נקודות אחרות ביום (לא חייבים בוקר וערב, אפשר למשל ארוחת צהריים משותפת), כך שלא משנה כמה שעות הייתי בבית החולים, דאגתי שהילדים יקומו וילכו לישון איתי. הם ידעו שיש משהו יציב בתוך היום, שגם אם אני עם אבא, אני אגיע והם יוכלו לדבר ולשתף אותי באירועי היום.

4) היו סלחנים עם עצמכם. גם לכם הימים הם קשים. גם אתם בחוסר ודאות, בדאגה, בלילות ללא שינה. כל אלו גורמים לכם להיות חסרי סבלנות, לא להיות במיטבכם, ״לאבד את זה״ מהר יותר מתמיד. תאמינו או לא, הילדים שלכם יודעים ומבינים את זה וסולחים לכם מהר יותר ממה שאתם סולחים לעצמכם.

5) חבקו, נשקו, קבלו מהם כוחות. בסופו של דבר הילדים שלנו הם הסיבה לשמירה על השפיות.
בסוף יום קשה היינו יושבים מול הטלוויזיה, ישנים ביחד, מתחבקים ומנסים לחזק זה את זה. נוסף על הכוחות ששאבתי מהם, על הדרך גם לימדתי אותם שהם מלאי כוחות, שהם חזקים כל אחד בנפרד וכולנו ביחד.

6) בלילה, כשכולם ישנים, או באוטו, כשאתם לבדכם, מותר ורצוי לבכות, לשיר, לצעוק – או כל מה שיעשה לכם טוב.
אם לכם יהיו כוחות לעבור את המשבר, אם אתם תהיו חזקים, הכוח שלכם יקרין לילדים. אל תטעו, אני לא מדברת על כך שתשקרו להם שהכול נפלא. תהיו אותנטיים אבל יציבים, יכולים לחיים.

7) ולסיום, תזכרו תמיד – אתם מלאי כוחות, גם ילדיכם מלאי כוחות. יש בנו, בני האדם, כוח ויכולת להתמודד עם כאב ועם קושי.
זה אולי נשמע קלשאי, אבל האמינו לי, באחריות.

אשמח לתגובתכם הכנה,

ואם מעניין אתכם עוד על ילדים והתמודדות עם משבר, מוזמנים לאחת מההרצאות שלי “ומה עם הילדים?”