לפעמים אני חושבת לעצמי מה הייתי עושה במציאות הזאת בלעדיה.

היא שם, היא בכל המסע הארוך והכואב הזה,

תמיד לצידי, תמיד בשבילי, בכל שעה, בכל דקה,

חברה.

7 שנים קודם,

בסיס חיל אויר נידח בדרום,

אני כאשת המפקד של בעלה, והיא אמא צעירה, שקטה וילדונת,

חמודה מאוד( זה כבר היה ניכר מההתחלה) אבל ילדונת.

שנה שלמה של מפגשים חטופים, שלום שלום, שיחות חולין על השביל בשיכון,

וגישושים…

לאט לאט, נרקמה לה חברות,

כזאת שיכולה להיווצר רק במקומות כאלו, בהם אתה כל-כך לבד וכל כך צריך את הביחד.

חברות אינטנסיבית ומרוכזת של יום יום שעה שעה, עזרה בגידול הילדים, בהפגת השעמום, בצחוק ובבכי,

בלי הבעלים,

חברויות כאלו שאתה יודע שימשיכו איתך לכל החיים.

והם עזבו, חזרו למרכז,

ואנחנו  נשארנו,בבסיס, עוד שנה,

והיו טלפונים, ואפילו ביקורים,

והבעלים של שתיינו המשיכו לשרת באותו מערך,

ואז ״נפלו עלינו השמיים״.

אני זוכרת את שיחת הטלפון שסיפרתי לה

שזוהר אובחן,

אני זוכרת את השבת הזו,

את שעת הבוקר

ואת השתיקה.

ומאז הם שם

תמיד, הם שם.

אני טיפוס חברותי,

כזאת מן קיבוצניקית,

למודת רגעי אושר וצלקות מהחינוך הקיבוצי.

מאז ומעולם הכרתי בערך החברות ובחשיבותה,

תמיד יצרתי חברויות ושמרתי על קשרים,

אבל אף פעם לא באמת עצרתי וחשבתי על עומק המשמעות שביחסים האלו-

זאת אומרת על המחויבות והרגשות שנרקמים בין בני אדם שאינם בני זוג או שאינם בקשר דם.

על היכולת להגיע לאינטימיות כל- כך עמוקה ורגשית עם אדם אחר.

יש משהו במחלה הזאת (ומי שקורא אותי כבר שמע את המשפט הזה)

שחידד לי היטב את החוזקות והחיוב שבבני האדם.

מעגל אנשים גדול ויציב נמצא לצידנו במסע ארוך, קשה ועצוב זה.

נאמן ולא מוותר, להיות נוכח, להקל ולשאת איתנו ביחד את האתגר.

הטלפון מצלצל, כל בוקר בין 7:30-7:45,

לשיחה של בוקר.

שיחה שכזו, כבר חמש שנים.

כל בוקר, לשמוע, לברר, לצחוק, לבכות ולאסוף את השברים.

כל בוקר שיחה, בהתאם לזמן ולמקום,

אלוהים, איך יש לה כוח אלי??

ואל מול הבירוקרטיה ״והמציאות הנושכת״

אני לא לבד.

יש עוד מישהו שמתקשר, שממלא טפסים, שממתין שעות אינספור בטלפונים.

שדורש תשובות ולא מוותר.

תמיד רואה את החלק שהחסרתי, תמיד משלימה במקום שאני כבר ״הרמתי ידיים״.

אלוהים, איך עוד יש לה כוח לזה?

והחיים נמשכים, ובאופן לא ברור,

למרות העצב והאובדנים הכל-כך קשים,

יש גם רגעים שהם רק שלנו,

של שתי חברות, אשר נמלטות משאון החיים, מהעבודה והמשפחה,

רגעים של צחוק אמיתי ששזור בדמעה

ואין צורך לדבר, כי הכל כל כך ברור וידוע.

והיא שם, בכל שעה למרות המרחק

והמחויבויות האחרות אני יודעת שאם אגיד: ״עכשיו״,

הם יהיו כאן,

הם יזיזו הכל ופשוט יהיו.

והיא שם כחברה תומכת במשבר מתמשך,

אבל בעיקר, כחברה לחיים ״רגילים״.

חברה שמצליחה לדבר איתי על הכל, גם על הזוטות והשטויות, על הורות, על קריירה, על קניות ואהבות  וסתם על חלומות..

חברה שעוזרת לי לשמור על השפיות ועל החיבור לעולם שמחוץ לבועה של המחלה.

כן, כי למרות שליד מחלת ה-als הכל נראה קטן, החיים ,מסתבר, ממשיכים!!

אשמח לתגובותיכם,  כמו תמיד, זה משמח ומעודד.

אשמח לסיפורים אישיים ולחוויות שצצות בעקבות המילים,

כיתבו, שתפו,

שנשמור על קשר.