את זוהר הכרתי כאיש צבא.
אמנם בתקופה הסטודנטיאלית שלו, אבל גם הלימודים היו כחלק מהסדר של תוכנית שירות.
שאני חושבת על זה לעומק, אני יכולה לומר בוודאות שהכרנו בגלל הצבא.
חברים שלו מהצבא, שהיו מהקיבוץ שלי הכירו בנינו.
כששאלו אותי אם אני רוצה להכיר מישהו, אמרו לי שהוא איש צבא,קוראים לו זוהר, אבל ביחידה כולם קוראים לו ז”כ- זוהר כרמי.
זוהר הוא בקר טיסה (כן, אלו שנפלו מקורס טייס בשלב מאוחר וחייל האוויר רצה לשמור אותם בחייל),
עד שהכרתי אותו לא ידעתי שיש כזה תפקיד, והאמת שגם זה לא באמת עניין אותי.
בשקט שלו הוא סחף גם אותי לחקור ולהתעניין, בעיקר, כשראיתי את הברק בעיניו כשדיבר ואת ידיו הזזות להדגים לי תנועת מטוסים.
כשמערכת היחסים בינינו הפכה ליותר רצינית, היה לי ברור שאני אלך בעקבותיו.
עובדת סוציאלית, סך הכל, זה מקצוע “מודולרי”, ובכל מקום שלא יהיה, גם באמצע או בקצה המדבר אפשר למצוא בו עיסוק.
אני זוכרת שבאחת השיחות עם קרובת משפחה, היא אמרה לי שלא מבינה איך אני לא מציבה אולטימטום” “או אני או הצבא”, ואני
הבטתי עליה בפליאה ועניתי שאם יש מישהו במשפחה שאוהב ומאמין במה שעושה, מי אני שאומר לו להשתחרר מהצבא.
אני אפתח סוגריים ואומר שזה חלילה לא אומר שהייתי נטולת קיטורים, ושמצאתי את עצמי ב”סוף העולם שמאלה”- בבסיס עובדה,
עם פעוטה בתוך דירת אירוח (רק לתקופה, עד שיתפנה ביתנו), בכיתי כאילו חרב עלי עולמי (טוב, אז עוד הייתי תמימה).
גם בהמשך שהמשפחה התרחבה, דאגתי להזכיר לזוהר, לא פעם, שאני משלמת מחיר גדול, בעבור ההתפתחות המקצועית שלו.
ואז הגיעה המחלה וכל הקלפים נטרפו באחת.
חודש לפני האבחון, זוהר קיבל את המינוי להיות מפקד על היחידה בה גדל, שירת ופיקד 14 שנה, מתוך 20 שנות שירות.
בשביל זוהר, בלי ציניות, זה היה הגשמת חלום וסגירת מעגל.
די מהר החלטנו שהולכים על זה…
אני יודעת, יש כאלו שמפסיקים הכל וטסים לטייל מסביב לעולם,
יש כאלו שפורשים מהעבודה ונהנים מהזמן שנותר להם בנחת…
אבל עבור זוהר הגשמת החלום היה הפיקוד על היב”א.
לא אדבר בשבחו של זוהר, הרי אני לא אובייקטיבית וגם מעולם לא הייתי פקודה שלו.
זוהר היה מפקד יב”א לתקופה של שנה וחצי, עד שחש שגופו בוגד בו, והוא אינו יכול להמשיך עוד.
בגיל 40 בדיוק, הוא סיים את התפקיד, באירוע צנוע ועצמתי, ממש כמו שהוא.
מערך הבקרה וחייל האויר יישארו חלק מה-D.N.A של זוהר תמיד ולנצח.
אני בטוחה שאם זוהר היה בריא, הוא היה ממשיך בדרכו הצבאית, ואני הייתי “זוכה” להרבה שעות של הורות
והתמודדות לבד.
לבד, אבל המון ביחד, כי כשהוא היה בבית, הוא היה האב והבעל הכי מסור ואוהב
שרק ניתן לדמיין.
לאחר פרסום הפוסט הרבה אנשים פנו אלי ושאלו אותי: “איך את מתמודדת? איך את מצליחה להיות אופטימית ושמחה?”, אז החלטתי לכתוב פוטס חדש שמציג את זוית הראיה שלי על המצב שלנו. מוזמנים לקרוא אותו פה.
