הפוסט הזה הוא פוסט אישי (לא שקודמיו היו על איכות הסביבה ומצב כדור הארץ),

אבל הפוסט הזה נוגע בנימים החשופים, בתופעות הלוואי של חיי.

אמנם כבר יש בנינו הכרות,

(מן קשר חד צדדי כזה, שבעיקר אני מדברת),

אבל הפוסט הפעם ,מרגיש לי חשוף.

ולמרות זאת החלטתי, באומץ, בישירות או אולי פשוט, מתוך המקום שיודע שהרבה מאיתנו סובלים

ופשוט ממעטים לשתף, לדבר.

מפגש ראשון “מכה מתחת לחגורה”–

נסיעת בוקר עם שני הקטנים, בדרך לקיבוץ.

מאמצע הדרך מרגישה מחנק ונימולים ברגליים.

הלחץ גובר, אני מתחילה להריץ מחשבות בראש שמשהו אצלי לא בסדר גופנית,

שהולך לקרות לי משהו רע.

אני נבהלת עוד יותר מהמחשבה שהילדים לצידי ועדים לכך.

אני ממשיכה לנהוג, רק לתפקד, להגיע “לחוף מבטחים”.

עם ההגעה לקיבוץ הנשימה הופכת להיות יותר וכבדה, וכבר

חצי פנים משתתקות.

אני מורידה את הילדים מהאוטו,

כל צעד מרגיש כמו הצעד שלפני איבוד הכרה.

בכוחותיי האחרונים נכנסת לחדר- האוכל ורואה את אימי.

היא מבינה הכל, גם בלי לדבר.

מושיבה ומרגיעה אותי-

הולכת להביא לי דייסה וקפה,

זה רק התקף חרדה!!

אני אדם חרד ודואג, כך הייתי פעם וכך גם אהיה, כנראה, לנצח.

עם זאת, מעולם לא סבלתי מהתקפי חרדה.

אני יודעת ולא מתכחשת לכך שעל גבי נישא משקל כבד מנשוא,

כך שאם אני עוצרת לרגע וחושבת על חיי מהצד, אני מרגישה שאני קרובה לשיגעון.

אני גם מרגישה ומאמינה שגוף ונפש אחד הם, ועם חיים מורכבים, שלא נאמר מוטרפים כשלי,

זה צפוי לצאת איפשהו, לבוא לידי ביטוי.

ובכל זאת, הפעם הראשונה של המפגש והתחושה עם התקף החרדה -היתה עבורי  “מכה מתחת לחגורה”.

מפגש שני -מי יינצח הפעם??

בוקר נוסף, שוב באוטו, שוב עם הילדים (מסתבר, שהתקף חרדה “אוהב” לתפוס אותך במקום הכי פחות נוח, שהכי פחות אפשר לברוח ממנו),

אותם הסימפטומים,

אני כבר מזהה,

יודעת לומר לעצמי שזה כנראה חרדה,

אבל מצד שני גם מתמלאת חשש שאולי בגוף שלי מתחוללת מחלה נוראית.

לא מבזבזת זמן, פותחת חלון מכניסה אויר,

מתקשרת לאמא ומבקשת ממנה לדבר איתי,

פשוט לדבר, על הא ודא- לשמור אותי, לשמור עלי.

גם הפעם לא נכנעת, הגעתי עד לקיבוץ.

אמא מחכה לי, לוקחת את קטני לגן,

ואני מוטלת על הספה בסלון בייתם, מנוצחת, מובסת.

עוד מספר דקות וההתקף מתחיל לעבור-

הגוף מרוקן, ללא טיפת כוח או אנרגיה, סופת טורנדו עברה בתוכי,

הרצון היחידי זה לבכות או להקיא.

מותשת, נוסעת הביתה, אל המקלחת, אל הדמעות, אל המיטה.

כשהסערה, חולפת,

יודעת לא יודעת, שצריכה לעשות עם זה משהו.

מודעת אך גם מרגישה את הפחד שמתחיל להיבנות סביב הכניסה לאוטו בבוקר עם הילדים

(אנשי המקצוע הטיפוליים יקראו לזה – “החרדה מפני החרדה”).

קובעת תור לרופא– מבקשת בדיקות דם ואישור לכך שזו הנפש שגועשת,

ולא הגוף שבוגד.

ומדברת על זה, פשוט מדברת..

עם חברות, עם אמא ואחות, ופתאם מגלה שזה לא רק שלי,

שיש סביבי עוד כמוני- שחוו וחווים התקף חרדה !!!

מתייעצת עם הפסיכולוגית שלי ופשוט לומדת ליצור בתוכי, עם עצמי, מן דיבור פנימי, כשזה מתחיל:

“את עכשיו נכנסת לסרט בגלל טריגר קטן שהיה בסביבה,

זה סרט שאת מכניסה את עצמך לתוכו, את יכולה לעצור את זה, זה רק סרט רע ועוד מעט זה יעבור,

התחושות לא נוחות ומלחיצות, אבל את כבר מכירה ויודעת, זה רק התקף וזה עובר”

והימים עוברים וכמו שמתרגלים לכל דבר (וזה מניסיון),

אז גם  מתרגלים לחיות עם התקפי חרדה.

אני כבר יודעת לזהות מתי הם כמעט משתלטים ולאיזה רגע של חולשה הם מחכים כדי לפרוץ.

כשאנחנו בתקופה אקוטית עם זוהר, של משבר כזה או אחר, אני אסופה ומתפקדת ללא חת,

אבל כשהכל נגמר ויש “צפירת הרגעה”, מבלי לתכנן במודע, אז אני מרשה לעצמי להתפרק.

אני חייה ליד החרדה ומתפקדת, כל הזמן מתפקדת.

כמו בחיים, גם כאן, התיפקוד הוא “חבל ההצלה” שלי.

התקפי החרדה- הם ללא ספק “תופעת לוואי” שלמדתי לקבל אל תוך חיי,

כמו הקומקום אשר מוציא את הלחץ בשריקה ואדים ובכך לא מתפוצץ,

כך גם גופי מנתב את הקושי, הפחד והתסכול החוצה, באופן הזה.

אז זהו ,עד כאן, לפחות להפעם-

דיברתי על זה!!! מקווה שגם עכשיו זה ירגיש לי נכון שדיברתי את זה.

התלבטתי אם כן או לא, ועשיתי את זה.

ואתם? מה איתכם? מה הרגשתם או חשבתם? (מקווה שלא חשבתם שאני  לא נורמלית- זה הכי הפחיד אותי, גם בגיל 40).

אשמח מאוד לשיתופים ותגובות, להדהוד שלכם שכל-כך מחזק.

תגובות פייסבוק

תגובות