זה היה רק עניין של זמן, ידעתי זאת,
עד שאחזור לבית שהיה שלנו, במשך שנתיים- שיכון משפחות של בסיס חיל האויר רמון.
השנתיים בהן גרנו ברמון היו, בוודאות, השנים הקשות בחיינו…
אלו היו השנים בהם אחרי האבחון ( והניסיון להאמין שאולי זו היתה טעות)
חטפנו את הכאפה שאכן אנחנו בסרט איימים, שאף אחד לא יוכל לעצור,
שכל יום עוד שריר מפסיק לעבוד, עוד תפקוד הופך לקשה עד בלתי אפשרי.
זוהר היה מפקד היב״א הדרומית, בסיס סמוך לבה”ד 1 ,
(אגב, על זוהר והצבא אתם מוזמנים לקרוא כאן בפוסט שכתבתי עליו לא מכבר)
ואני עם שתי בנות והריון מיוחל, צפיתי בזוהר הולך ודועך, לא מוותר, אבל גם לא יכול מול הגזרה,
צפיתי, מבלי יכולת לעשות דבר, בפחד נוראי מה טומן לו המחר.
את רמון עזבנו בשבת אחר הצהריים, חבורה יקרה של אנשים אהובים
(אגב רובם ככולם עוד חלק מחיינו) באה להיפרד מאיתנו.
חברת אריזה, מהבוקר סייעה לי, ול ה- חברים
(גלי וטל ) להכניס הכל לארגזים,
וזוהר ישב על הכורסא, מנסה לסייע- מביט בי בחוסר אונים גדול,
הרי הוא תמיד היה שם כשצריך, אירגן, וייעץ.
מירב (אצלה התארחנו השבוע) הציעה שניסע עוד באותו הערב,
היא תחכה להובלה ותדאג שהכל יהיה מאורגן-
ואם מירב מבטיחה ידעתי שהיא תתקתק את זה יותר טוב מאיתנו.
אחרי פרידה אחרונה: חיבוקים נשיקות ודמעות,
הבאתי את האוטו שלנו הכי קרוב לכניסה,
זוהר בצעדים קשים ובהשענות על כתפי, נכנס לאוטו,
גלעד נקשר בסלקל,
שעת בן-ערביים,
סוף תקופה שלא תשוב- אף פעם יותר, לעולם.
ידעתי שיבוא היום ואחזור לרמון, בלי זוהר,
ידעתי ולא הייתי מסוגלת לעשות זאת שוב.
ידעתי שאצטרך לגעת בכאב, בגעגוע,
בניחוח של המדבר, באויר, באדמה-
שהיו חלק מחיינו.
ידעתי אבל עוד רגע, עוד קצת..
ואז התחלתי בסדנאות של ״למגירה״
ואיתם הגיעו גם הצעות והזמנות שאבוא לשיכון , אבל עוד לא יכולתי.
לפני חודש וחצי כשהתחלתי עם ההרצאות,
הגיעה שוב בקשה והפעם החלטתי, אני “קופצת למים”.
קבענו: ביום חמישי –הרצאה
ובשישי – סדנה לשיפוץ מגירה.
גלי, האישה של מפקד היב״א הנוכחי, לקחה את העניין כפרוייקט של ממש
והתחילה לפרסם, לערוך רישום ולתקתק עניינים.
והימים חלפו והעת הגיעה.
מראש קבענו, שנתארח אצל חברים טובים,
מאיר ומירב ( כן, אותה מירב מהפסקה הקודמת) שהיו איתנו בשיכון בעת ההיא.
זוהר נשאר בבית (תחושה לא קלה)
ואני ושלושת הגוזלים נסענו דרומה.
ההתרגשות היתה רבה, גם של הילדים.
הזכרונות שלהם, אשר מעורבים בזכרונות המשפחה הקולקטיביים,
החלו לצוף והשיח היה ער ושמח.
הדרך עברה בקלות ובמהירות.
והגענו והיה מופלא!
מופלא וגם כואב!!
זכינו לאירוח מרגש ולמחוות רבות,
ההרצאה והסדנה בשיכון היו יותר משייחלתי.
אנשים שהיו איתנו בשיכון,
אנשים ששירתו עם זוהר במערך,
באו, חיבקו, ונתנו תחושה שזוהר בליבם,
שלמרות מחלתו הוא לא נשכח, לא נותר מאחור.
הרגשתי, שהיה נכון לעשות זאת, נכון לשוב אל העבר.
בסיומם של יומיים אלו, שהגעתי הביתה,
ניגשתי לזוהר ושאלתי אותו אם יירצה לבקר את מאיר ומירב.
חיוך נפרש על פניו-
חיוך של כן!!
ובתוכי ידעתי-
בפעם הבאה שנשוב לדרום, זה לא יהיה כמו בעבר,
אבל זה יהיה עם זוהר!!
כמו בכל פוסט, אתם יודעים עד כמה חשוב לי לשמוע מכם..
ספרו והגיבו, העירו והאירו.
ו… שיהיה כמובן חג-שמח.
