לפני 17 שנים נכנסתי לחייהם, בת הזוג של בנם. הייתי החברה הראשונה שזוהר בחר להכיר להם.
כמו בכל מערכת יחסים, למדנו להכיר זו את זה.
אט-אט גילינו שיש לנו לא מעט במשותף – קיבוץ, השומר הצעיר, תפיסת עולם.
וגם לא מעט שונוּת, בכל זאת…
די מהר נראָה שהם מרוצים מהשידוך, או בוא נאמר שלפחות הם לא התנגדו לו.
זוהר ואני צברנו ותק, עברנו לגור יחד, ארבע שנים של חברות – ואחר כך חתונה.
כשנולדו הנכדים, הם התגלו כסבא וסבתא אכפתיים, משקיעים, אוהבים ומשמעותיים בחייהם של ילדינו.
בעקבות המעבר לבסיסי הדרום היו המפגשים בינינו בתדירות נמוכה יותר, אך הם היו מרוכזים מאוד, והאיכות חיפתה על הכמות.
סופ”שים שלמים של ביחד, של שיחות, של צחוקים, של התייעצויות, של טיולים ושל ארוחות.
ידעתי שיש פעמים שהם בוודאי אינם מסכימים אִתי, כמו שאני לא תמיד הסכמתי אִתם.
שהם כועסים עליי, כמו שאני כועסת עליהם.
אך תמיד הם כיבדו את החלטותיי – על הבית, על חינוך הילדים – ונתנו את המרחב, את הפרטיות.
ובינינו היה זוהר, והוא הלוא הבן שלהם.
ואז זוהר חלה.
והעולם של כולנו התהפך.
תקופה ארוכה אחזנו כולנו בתקווה שקצב התקדמות המחלה הוא אטי, ושזוהר יוכל לתפקד עוד שנים.
בנוכחותי הם מיעטו להראות את המשבר הנורא שפקד אותם, את המהומה שהתרחשה בתוכם,
ועשו את מרב המאמצים להתייצב לכל צורך או בקשה.
מצבו של זוהר הלך והידרדר.
ועברנו דרמות, ורגעים קשים מנשוא – רגעי ייאוש ועצב, רגעי כאב והחלטות דרמתיות.
לכל אורך הדרך הם נתנו לי ״לפקד״ על המערכה, להחליט את ההחלטות הקריטיות.
אולי כי ידעו או שיערו מה אחליט, אולי כי הבינו שזוהר סומך עליי והבהיר לי את רצונותיו.
ובארבע השנים האחרונות שבהן אנחנו גרים במאור וזוהר מונשם, הם נוכחים באופן אינטנסיבי וקבוע בחיינו.
למרות המרחק (שעה נסיעה), ועל אף העובדה שאין הם נעשים צעירים יותר,
בכל שבת הם מגיעים ל-24 שעות כדי לסייע לי במלאכת החיים.
זה מכבר אין הם רק סבא וסבתא.
הם דמויות חינוכיות לילדים, שותפים באחזקת הבית, נחשפים לקשיים, לרגעים אינטימיים, לשמחות ולעצב.
תקופה מסוימת נדמה היה לי שקשה להם עם החשיפה שלי, עם כתיבת הבלוג ועם ההרצאות. אבל הם לא אמרו דבר,
אלא קיבלו את הדרך שבחרתי והבינו שזה מה שנכון עבורי.
הם ההורים של זוהר, הוא בשר מבשרם, והם אלו שהולידו וגידלו אותו.
הם אלו המאבדים בכל יום עוד קצת מהבן שלהם.
הם אלו שהלב שלהם שבור ומרוסק לרסיסים.
אבל הם בוחרים מדי יום ביומו להמשיך, למרות הכאב.
הם מחייכים וצוחקים, מתרגשים בשמחות הקטנות ומעודדים אותי, את הילדים ואת כל המשפחה להמשיך בחיים.
משפחה אינה דבר פשוט, בכל אופן לא תמיד. בוודאי ובוודאי כאשר מדובר ברגעי משבר.
אבל בסוף היום, כשהבית נעטף בשקט, אני יודעת להוקיר אתכם,
מרגלית ושמעון האהובים, ולהכיר בסגולות שאתם מביאים עמכם.
אני יודעת שאתם בשביל כולנו, תמיד.
גם אני כאן בשבילכם, לאן שיובילו אותנו החיים.
אני את שלי אמרתי ועכשיו תורכם.. מה הרגשתם? מה חשבתם? ואיך זה אצלכם??
אשמח לכל תגובה, מחשבה או הארה.
איתכם, רותם.
