פעם בשנה אנחנו נוסעים לנופש משפחתי.
זאת אומרת, פעם בשנה אנחנו אורזים את כל הבית, אבל ממש את כולו,
ויוצאים למבצע צבאי.
אני מאמינה גדולה, ביצירת זיכרונות עבור ילדי,
ביצירת רגעי משפחה משותפים שינצרו להם גם בבגרותם,
ויעלו בהם חיוך ואולי גם ערגה אל ילדותם.
אני חושבת שבסופו של יום, במיוחד במציאות המטורפת של החיים המודרניים,
התא המשפחתי הוא הדבר החשוב ביותר לנו כבני-אדם,
והלוואי שבמעט, אעביר את המסר הזה גם לילדינו.
כיוון שהחיים שלנו, בלשון המעטה, די מורכבים, אני מצמצמת את היציאה
לשינה מחוץ לבית,לחופש אחד או שניים שנה, אבל הם מושקעים ומוקפדים עד מאוד.
השנה בחרנו בדרום- זאת אומרת בדרום ספציפי מאוד, מצפה רמון.
מצפה רמון, זה האזור בו זוהר חי את מרב חייו הבוגרים,
זה המקום בו גרנו לראשונה ביחד,
זה בסיס הזכרונות והאהבה של זוהר, שלי, של שנינו ביחד.
מאז שזוהר סיים את שרותו כמפקד יב”א, לא חזרנו לשם כמשפחה.
אמנם, זוהר ביקר שם פעם אחת במהלך מבצע “צוק איתן”,
ואני והילדים ביקרנו שם לפני 3 חודשים, אבל כמשפחה לא היינו שם.
היעד והמטרה: מלון בראשית.
אמרתי כבר- אם חופש אז בסטייל.
זוהר אישר את הלוקיישן, אחותי האהובה והיקרה כל-כך צוותה למבצע,
ועכשיו נותר רק להפעיל את “כל העולם ואישתו”,
לבנות תוכנית מותאמת לזוהר מחד, ולילדים מאידך
ובעיקר, לקוות לטוב.
וכך, הגיע לו יום ראשון המקווה, שני רכבים, מצברוח טוב, גם מזג האויר לא איכזב, אנחנו בדרך דרומה.
כיוון שלנסיעות ארוכות אנחנו לוקחים את הכורסא הגדולה והמסיבית של זוהר,
אין אפשרות לעצור בדרך, ומוטב לנסוע עד כמה שניתן באופן מהיר וישיר ליעד.
בשעות הצהריים המוקדמות הגענו למרכז המבקרים המחודש ע”ש אילן רמון.
סיור של שעה במקום הנגיש והנעים הזה,
היווה עבור כולנו חוויה טובה עד מאוד.
משם, שמנו פעמינו אל המלון.
סף ההתרגשות של הילדים כבר לא היה ניתן להכלה,
ובנוסף כבר זוהר נראה מותש, מותש עד מאווווווד.
כבר אמרו חכמים ממני “שכל ההתחלות קשות”, אז כך בדיוק היה גם לנו,
איך לומר זאת בעדינות, המלון סובל מבעיות נגישות.
זאת אומרת, על פניו החדרים והמתקנים מאוד נגישים,
אבל, ויש פה אבל גדול, המעברים ביניהם קשים, עד קשים מאוד.
ההתארגנות, היתה מורכבת, נאלצנו לשנות את חלוקת החדרים,
ואני שהתחלתי לחוש איך המיגרנה מתחזקת, והדמעות יורדות מעייני,
חשבתי לעצמי שאולי טעיתי הפעם, ועשיתי צעד גדול וקשה מידי.
לזכות הצוות במלון, חייבת לומר שזכינו לשירות מפעים ורגישות אדירה.
כל העובדים בו, עשו כמיטב יכולתם להנעים את שהותנו,
דאגו לכל הדברים שהיינו צריכים, עם ובלי קשר למצבנו המורכב.
פותחת סוגריים ואומרת, כי מנופש לנופש אני לומדת, ויודעת איך לשפר לפעם הבאה.
הפעם, הבנתי שהיום הראשון וכך גם האחרון הם ימים קשים ומלאים בהתארגנויות,
לכן אולי מוטב, להאריך את הנופש אפילו בלילה ובכך להנות מיומיים אמיתיים של חופש.
אחרי ביקור מעניין ואירוח לבבי במצפה הכוכבים,
אחרי ארוחת ערב והתארגנות לינה, סיימנו את היום ואני בירכתי על כך.
במיטה לפני השינה רק איחלתי לעצמי שהמחר יהיה טוב יותר וכך היה.
היום השני היה מופלא ומרגש.
אחרי ארוחת בוקר משובחת עלינו לביקור ביב”א.
קבוצה גדולה של אנשים המתינה לנו עם הגעתנו.
תמונת מזכרת עם כל הנוכחים (אנחנו הרי בצבא), ויאללה מתחילים בסיור.
ההתרגשות היתה גדולה, אך השיא, מבחינתי, היה כאשר הושמו לזוהר האוזניות.
אל מול הצג, ולרגע אחד, חזרנו בשנים, אל מה שהיו חיינו פעם, לא מזמן.
ביקרנו במשרד וזכינו ליחס שאין כמותו,
חיבוק גדול ואהבה מציפה-
אכן, היב”א ואנשיו היו ויישארו ביתו ומשפחתו השניה של זוהר וגם שלנו.
עם סיום הביקור עשינו סיור במצפה,
הראינו לילדים את הבית שהיה שלנו,
ירדנו במרפסת לתצפית מדהימה וכמובן שהצטלמנו.
את שארית היום העברנו בבריכה, בבריכה, אה ואפילו בבריכה.
לקראת ערב, שמזג האויר מאפשר מדליקים במלון מדורה,
במקום שהיה סמוך לחדר שלנו, ועבור גלעד, שמתפקד כסוג של “סמי הכבאי”,
היתה זו חוויה מדהימה ומשמחת.
את היום השלישי מיצינו עד תומו.
בבוקר עוד שהינו במלון ולאחריו יצאנו אל צריף בן-גוריון.
המקום אשר עבר שיפוץ לא מכבר,
נגיש ומתאים מאוד גם לילדים.
זכינו להדרכה ויחס מדהים, והילדים נהנו התעניינו ושאלו.
משם צעדנו לקבר בן גוריון ולנוף של נחל צין.
החום הגדול לא שבר אותנו, זאת אומרת בעיקר אותי,
ומה שתיכננתי יצא אל הפועל.
מותשים, בעיקר זוהר, הגענו אל חברים טובים במדרשה,
למפגש חברים מהעבר ולארוחת ערב.
אל הבית חזרנו בשעות המאוחרות מאוד של הערב, שלא נאמר לילה.
המבצע המורכב עמד ביעדיו:
חזרנו הביתה שלמים ואף מאושרים.
למחרת היום, כאשר טלי (מנגישת התקשורת) הגיעה למפגש עם זוהר,
קיבלתי את האישור בכך שכתב-
“אהבתי את בראשית, הביקור ביב”א היה מרגש וגם קצת עצוב”.
אכן, זוהר אהוב ליבי, החיים שלנו מרגשים שמחים וגם עצובים.
בחרתי לסיים את הפוסט עם השיר בראשית, השיר הזה ליווה אותי ואת זוהר לחופה.
באופן סימבולי לאורך כל הנופש מצאתי את עצמי מזמזמת את מילותיו..
“ואלוהים היה רחום עם ערב ולמשמרת נתן הוא לי אותך”
ומה איתכם?? אתם כבר יודעים ומכירים אותי, אשמח ועוד יותר מכך
לשמוע את דעתכם, את תחושתכם.
שימרו על עצמכם רותם.
