מסיימת חצי שנה של מפגשים איתכם,
חצי שנה מאז שהחלטתי שאני קופצת למים ונפגשת
איתכם, איתי ועם המחלה, פנים אל פנים.
מסיימת ממש בימים אלו תקופה משמעותית ולוקחת לי דקה מחשבה
( או יותר נכון 31 יום של אוגוסט)
של עיבוד נתונים:
מה היה לי??
מה נתתי לכם??
מה פגשתי בי ומה לקחתי לעצמי?
אני רוצה לכתוב הרצאות ומיד משנה את המילה למפגשים, כי זה מרגיש לי יותר נכון,
יותר שם דגש על הקשר שנוצר ביני לבינכם.
לא משאיר אותי בעמדת המרצה ״יודעת כל״,
אלא נותן גם לכם חלק ארי, ממש כמו במציאות שנוצרה.
למה עשיתי את זה? מה זה נותן לי?
מה הצורך הכל- כך גדול שלי לשתף? לספר?
הרי מעבר לצורך הכלכלי שעומד בפתחנו, חייב להיות משהו חזק בהרבה.
אני לא מרפה, מציקה לעצמי (בזה אני טובה מאוד)
והמענה הראשון שעולה בי זה החיבוק, המילה החמה, השיתוף שלכם והעידוד.
זה אולי נשמע מוזר אבל אתם, האנשים הרבים שבאו והקשיבו,
נתנו שעה וחצי מהיום-יום העמוס, למען המפגש,
אתם אילו שנותנים לי את הדלק להמשיך במסע המורכב והעצוב של חיינו.
עכשיו תגידו, טוב, היא בטח אומרת את זה כדי לחזק אותנו, כדי לומר את מה שמתבקש להאמר,
ואני אומר שוב ושוב לא ולא
וגם אוסיף לזאת הסבר-
התמודדות עם מחלה קשה כמו ALS, שזורעת הרס בכל פיסת חיים שפויה,
ממלאת את הלב בריק, עצב ובדידות.
הדרך שלי לשמור על עצמי, על משפחתי, הוא פשוט לשתף,
לא להישאר לבד, בחושך,
לא להישאר לבד עם עוצמות של כאב ויאוש,
לתת גם לכם, במעט, להיות חלק במסע,
לפתוח צוהר למציאות חיינו ולבחירות שלנו.
אחת ״מתופעות הלוואי״ החיוביות שנוצרו בעקבות ״אופטימיות למרות הכל״,
היא חידוד הבחירות שלנו ומתן הכוח לבצעם.
מסתבר, שפעמיים בשבוע, בערך,
בהם אני מדברת (במפגשים) על ההחלטות ועל התפקיד שלי אל מול החיים,
הביאו אותי להבין שמעבר למילים, חשוב לא פחות המעשים,
חשוב ונכון שלא רק יאמרו מהפה החוצה, אלא גם יבוצעו הלכה למעשה.
אני כותבת את זה וחושבת לעצמי עד כמה זה מטורף,
הכוח שמצוי במילה, הכוח שבעצם יוצר התחייבות שלי-
כלפי עצמי, כלפי הילדים וכמובן כלפי זוהר והטיפול בו.
המפגשים האלו הם שלי, אבל לא פחות של זוהר.
זה נכון שזוהר הוא אדם מאוד פרטי, ובכל סיטואציה אחרת בחיים, הוא לא היה תומך במיזם כזה.
אבל זוהר הוא שותף מלא..
במקומות בהם היתה נגישות, הוא טרח ובא והביע התעניינות.
אני יודעת שזה נשמע אולי מעט קילשאתי, אבל בדרך הזו של המפגשים,
זוהר, אופיו וערכיו, מועברים לאנשים רבים.
להרבה מהמפגשים מגיעים חיילים של זוהר, מכרים מההווה והעבר-
הם באים לתת כתף, לומר שהם איתנו
וזה מרטיט את הלב ומרגש בכל פעם מחדש.
לי ניתנה הזכות לדבר את החויות שלי, אבל גם במעט את של זוהר
וזו זכות גדולה, שניתנת למעט מאוד בני-אדם,
לדבר על אהובם.
אני כותבת את הפוסט הזה אחרי הרבה זמן שלא ניגשתי אל הבלוג,
ומבינה שהצורך בכתיבה קצת שכח,
כנראה בעקבות המפגשים איתכם, אשר מאפשרים עיבוד מחודש ודיבור של חיינו.
אני כותבת את הפוסט ומתבוננת על הקהילה המופלאה שנוצרה כאן בשנה האחרונה,
קהילה של אנשים ולב אחד גדול שמפרגן, שנותן כתף, שאומר מילה מעודדת ופשוט נוכח.
אני יוצאת להפוגה קצרה מהמפגשים, הרצאות, או איך שלא אקרא להם.
לוקחת את הזמן לעצמי, לזוהר, לילדים.
לוקחת זמן למגירות, למוצרים החדשים,
לוקחת את הזמן לחדד מסרים ולהדגיש מה אני רוצה לומר,
לוקחת זמן- את המצרך הכי יקר, פשוט זמן.
נתראה בספטמבר
פרטים על ההרצאות ממש כאן לפניכם.
קראתם את הפוסט? זה העלה בכם מחשבה, שאלה או סתם הערה?
אשמח לכל תגובה, זה כידוע לכם ממלא את ליבי.
חופש נעים במיוחד רותם.
